תארו לעצמכם מצב בו היו נמחקות לנו כל יכולות הזיכרון, וכל יום היינו "מתחילים מחדש" ללמוד על עצמנו, על העולם הסובב אותנו, על עובדות החיים…איך היינו מרגישים אז?

מצד אחד, ייתכן וניתן לחשוב כי יש איזשהו סוג של קסם בקיום שכזה, ביציאה החוצה אל עולם חדש ושונה כל יום מחדש, בהתרגשות הכרוכה בכל גילוי וגילוי. מצד שני, חישבו כמה פחד יכול היה להיות טמון בחיים שכאלו, כמה תסכול היה מתעורר נוכח השינויים האינסופיים בעולמנו.

למזלנו, ואולי גם קצת לרוע-מזלנו, אנו מצויידים ביכולת ליצור במוחנו תבניות מידע הקרויות "סכמות". תבניות אלו מארגנות לנו את המידע הנצבר בזיכרון, כך שדברים אשר קשורים זה לזה נוטים להתקבץ להם יחדיו אל תוך אותה תבנית… בעזרת הסכמות, כל פעם שאנחנו זקוקים לפריט ידע מסוים, המערכת השכלית שלנו יודעת לשלוף את המידע המתאים ולאפשר לנו להתנהל בצורה יעילה וטובה מול אתגרי היומיום. בנוסף, כאשר אנו קולטים מידע חדש הסכמה  מסייעת לנו לפרש את משמעותו ולקשר בין מידע ישן שיש לנו בנושא לבין המידע החדש שלפנינו. לצד כל אלו, סכמה גם מאפשרת לנו ליצור ציפיות לקראת מה שעתיד להתרחש ולנסות ולנבא מה יקרה הלאה.

כדי לחבר את כל זה לחיינו היומיומיים, בואו ניקח לדוגמא את הביקור השבועי של רובנו לסופרמרקט: סכמה מסוימת תאפשר לנו לזכור באיזה מעברים נמצאים מוצרים מסוימים מבלי שנצטרך ללכת לאיבוד ולבזבז זמן. סכמה אחרת מזהירה אותנו מפני ההליכה לסופר ביום שישי, מתוך ציפייה כי ביום זה יהיה צפוף מאוד.ייתכן וסכמה אחרת,  הקשורה להיכרות שלנו עם עצמנו ועם הרגלינו, תדחוף אותנו להתרחק (או אולי ההיפך – להתקרב) אל מדף הממתקים המפתה. ניתן לראות דרך הדוגמה את הדרכים המגוונות בהן סכמות משפיעות על חיינו, על תחושותינו ועל תפקודנו בעולם.

 ועכשיו נשאלת השאלה – מתי הסכמה הופכת מכלי עזר חיובי למרכיב שמפריע ומחבל בחיינו? ואיך בכלל זה קורה? כל זה בפוסט הבא…